כאשר אני מעבירה לנגד עיניי את הציורים שלי, ציורי הנוף, ציורים שמקור השראתם הוא בד"כ נופי ארץ ישראל, אבל לעתים גם נופים מאתרים שונים בעולם בהם ביקרתי וצילמתי, אני חושבת לעצמי שאני, שנולדתי בארץ הזו, בפ"ת שהייתה טובלת בטבע ראשוני,טבע בור וטבע שנטעו ידיים של פועלים עבריים ,טבע של ריח פריחה של פרי הדר, טבע שהיו בו בריכות מים מבוטנות,טבע שהיו בו לילות של גחליליות, אני חושבת שיש בציורים שלי כל כך הרבה מארץ ישראל שאני אוהבת, עד שאפילו את הציורים "החוץ לארציים" שלי אני "מגיירת" והם נראים כאילו מכאן יש בהם אורן וברוש, כלנית וחרצית, שביל עולה בהר, שדות חרושים וזרועים, שמיים עם אור ארץ ישראלי וענני נוצה וכבשים,עד שיש לי לפעמים רצון להשתרע בצל אחד העצים הגבוהים, למרגלות הגזעים העבותים ולתפוס שלווה לא כ"כ ארץ ישראלית.
כאשר אני מציירת אותם, כאשר אני מתבוננת בהם
אני חוזרת אל הילדות שלי. אל עצמי.